<h1>האשכול — רצב"א, הלכ' הלוקח כלי תשמיש מן הגוי</h1>
<h2>דף עה:</h2>
הלוקח כלי תשמיש מגוי את שדרכו להטביל יטביל, כלו' כלי צונן בעי הדחה להגעיל יגעיל, כלו' כלים שמשתמש ברותח יגעיל, ללבן באור ילבן, השפוד והאסכלא מלבנן באור והסכין שפה והיא טהורה. הא דתני שפה וטהורה יש שפרשו דומי' דשפוד דתנן מלבנן והיינו לרותח, ה"נ לסכין די לרותח בשיפה אבל לצונן די בנעיצה י"פ בקרקע, וי"פ לאו דוקא דבירוש' אי' ג"פ, אלא לומר צריך לנעוץ כ"כ שיעבר טיחת אסור מעל פני' ואם עשה כן ג"פ וראה שלא נשאר טיחה מותר, ואם עשה י"פ א"צ לבדוק שודאי עבר. ולא חזי לן מידי בדבר זה לרבותא. וחזי לן שיפה דמתני' מענין טחינה הוא כדאי' [מ"ט ע"א] היא ושפאיה מותרין ותרגום ואכות אותו טחון ושפית יתיה, ואכתי לא ידענא אם השפוי באבן או במשחזת או בקרקע קשה, ואהא אי' בגמ' [ע"ו ע"א] שפה והיא טהורה א"ר הונא נועצה י"פ בקרקע וא' רבא במקום קשה וא"ר כהנא בסכין שא"ב גומות ואר"ה ברי' דר"י לאכול בו צונן. והיינו דר"ה מפרש שפה דמתני' הוא נעיצה י' פעמים בקרקע דמתני' לצונן איירי, דאי אמרת שפה דמתני' באבן או במשחזת ור"ה מוסיף שצריך עוד נעיצה, קשי' טובא מתני' לא אמרה נעיצה וכי להוסיף רשאי, אלא ודאי שמפרש שפה היינו נעיצה, והכי מוכח מעובדא דמר יהוד' ובאטי דדי בכך לצונן ורבא הוסיף בקרקע קשה ואחרינא הוסיפו דמיירי בסכין שא"ב גומות ודוקא לצונן, אבל לאכול רותח בעי הגעלה כדאי' בכ"ש [פסחים ל' ע"א] והלכתא אידי ואידי ברותחין ובכ"ר. והא דלא מפרש במתני' תקנת הסכין לרותח, דהא תנא לה ברישא את שדרכו להגעיל יגעיל, וידענו כל שתשמישו ברותח בעי הגעלה לרותח והא דפרט [שפוד ואסכלא מלבן ולא סמך עצמו ארישא ללבן באור ילבן]. משום דבקדשי' תנן השפוד והאסכלא מגעילן בחמין, תנא הכא דבעו לבון. כך נ' לדעת הגרי"צ. אבל מירוש' נ' דשפה דמתני' תקנתא לרותח דקאמר עלה הדא דתימר בסכין קטנה אבל גדולה לבון שיהא נצוצות מנתזין, ואי הכי שפה דמתני' ודאי במשחזת דמוציא הבלוע, וסכין גדולה שמשתמשין באור בעי' לבון, ור"ה דאמר נועצה י' פעמים בקרקע לא לפרושא מתני' אלא מלתא באפי נפשא דלצונן די בנעיצה הלכך סכין גדול' שמשתמש באש כשפוד בעי' לבון להשתמש ברותח, וסכין קטנה מהני שיפה שמשחיזה בריחים לרותח ולצונן די בנעיצה י"פ בקרקע קשה אם אין בה גומות, ואם יש בו גומות משחיזה. וכ"כ בהל' ש' חולין שי"א הגעלה נמי מהני בסכין לרותח כמו בסכיני' של פסח [פסחים ל' ע"א] אם אין בה גומות.
תנא וכולן צריכין טבילה במ"ס דא"ק כל דבר א"י באש תעבירו באש וטהר הוסיף לך הכ' טהרה אחרת... ולמאן דמטהר במעין... ה"נ. ובירוש' טעם לטבילה זו שיצאו מטומאת גוי ונכנסו לקדושת ישראל. א"ר בר אבוה אפי' כלים חדשים הנלקחי' מגוי צ"ט, דהא ישנים ולבנן כחדשי' דמי ובעו ט', ומנה ידעינן נמי הנך דבהגעלה צ"ט ודוקא כלי סעודה בעו ט' כמעשה שהי', דקרא כל דבר אשר יבא באש וגו' וטהר מיירי בכלי' שבאו ממדין והצריך ללבנן ולהגעילם משום שגוים השתמשו בהם לכלי סעודה ובהני א"ק וטהר שצריכין ט'. וכיון שצריכין ט' כנדה צריך לדקדק להסר מהם כל חלודה וכל דבר המקפיד עליו כשמשתמש בהם. ואמר רב"א ל"ש אלא בלקוחין מגוי וכמעשה שהי', אבל שאולים לא בעו ט', פי' הגאון דכלי מדין הי' חלוטין לישראל ונעתקו מרשות לרשות, אבל שאולים חדשים א"צ ע"כ. דקדק חדשי' דהני א"צ כלום לא הגעלה ולבון, דאלו שאולים ישני' צריך להגעילם מאסור. והרב ר"י [אלברגלוני] מתקשה בזה בחנם.
אר"א הני כלי זכוכית ככלי מתכות דמי, כלו' אע"ג דקרא לא מצריך ט' אלא לכלי סעודה של מתכות, כלי זכוכית דיש להם תקנה בהתכה כמתכות צריכין ט', וחזי לן מדרבנן צ"ט אבל לענין בליעת אסור גרס' באבות [דר' נתן פמ"א] ג' דברי' נאמרו בכלי זכוכית אינו בולע ואינו פולט ומראה כל מה שבתוכו במקום חם חם במקום צונן צונן. ומנא דפחרא וכלי חרס ואדמה וכלי עץ ועצם ואבנים לא בעו ט' דלא דמי למתכות דאינו יכול להתיכן. קוניא, פי' כלי חרס שחופין בחופיא של אבר פליגי בה ר"א ורבינא חד אמר כתחלתו וא"צ ט' וחד אמר כסופו שחפאהו בדבר הצריך ט', והלכתא כסופו לחומרא ובעי ט', וה"מ כשחפוי הוא בפנים במקום המאכל אבל אם החפוי מחוץ מקום שאינו נוגע במאכל אצ"ט. ויש מי שמחמיר גם בזה שחושש לדברי האומר הכל הולך אחר המעמיד [שבת ט"ו ע"ב] ול"נ לן דלא חייבו אלא כשמשתמש במקום המתכת באכילה. ובהא דאי' בקוניא לחומרא הלכתא כסופו קשי' להרב [אלברגלוני] איך יצא זה מכלל כל דפליגי ר"א ורבינא הלכה כמקיל [חולין צ"ג ע"א], ולי הכותב ל"ק מצינו כללא ר"מ ור"י הלכה כר"י הלכה כרי"ו מחבריו וכר"ע מחברו וכרבי מחברו [עירובין מ"ו ע"א], ומ"מ יש מקומות שאמרו אמוראי בתראי שאין הלכה כמותן, וה"נ בפלוג' דר"א ורבינא הלכה כרבינא דמקיל היכא דסתם תלמודא, אבל היכא דקבע הלכתא בתרה אזלינן וכן מצינו בקינסא [ע"ז ל"ג ע"ב] והגאון פי' קוניא תחלתו חרס וסופו טחין אותו בזכוכית לענין טבילה דנין אותו כסופו וצריך ט' אבל כשישראל (לוה) [לקח] כלי קוניא מגוי אם ישן הוא הולך אחר תחלתו וחרס הוא וצריך שבירה, ואם חדש ה"ה כסופו וצריך ט'. ומשכנא, משכן גוי אצל ישראל כלי סעודה של זכוכית צ"ט מספק, מדמר בר"א דאמר אבא משכן לו גוי כסא דכספא ואטבלי' ואשתי בי' ולא ידענא אי משום דסבר משכנא כזבינא דמי או משום דחזי לגוי דדעתי' לשקועיה ליה פי' שלא לפדותו. ומשכן של ישראל ביד גוי וחוזר ופודה אצ"ט דגוי מישראל ד"ה לא קנה משכן.
הנותן מתכת לגוי לתקן לו כלי איכא מרבותא אמרי דצ"ט משום דאומן קונה בשבח כלי כדאר"א בהגוזל [ב"ק צ"ט ע"א] ולא חזי לן האי פסקא דמ"מ לא נקרא שם גוי על הכלי והוא עצמו מעולם לא החזיק בו כשלו ולא כמעשה שהי' בכ"מ שהי' המתכת והכלי של גוים.
ת"ר הלוקח כלי תשמיש מגוים, דברי' שלא נשתמשו בהן מטבילן והם טהורין ד' שנשתמשו בהן בצונן כגון כוסות מדיחן ומטבילן, נשתמשו בהן בחמין כגון יורות, מגעילן ומטבילן, ד' שנשתמשו בהן באש כשפודין מלבנן ומטבילן והם טהורין. א"ד מדקתני מדיחן ומטבילן מגעילן ומטבילן מלבנן ומטבילן, דוקא מגעילן או מלבנן ואח"כ מטבילן, ואי טבלן קודם הגעלה ולבון הוי כטובל ושרץ בידו וצ"ט שנית. ול"נ ודאי טבילה מ' טומאה לא מהני אי תפס בי' עוד מקצת טומאה, אבל טבילת כלים לא תלי' בהכשרתן שאף אם לא הגעילן וירצה להשתמש בהן בצונן התירה תורה, אבל הצריכה טבילה אע"ג שהאסור עדיין בדופני הקדרה, ואיך נאמר משעה שמגעילן לא תהני טבילה מעיקרא. ומצינו אפי' בנדה... וה"נ טבילה והכשר מאסור תרי מילי נינהו, אע"ג דלכתח' מלבן או מגעיל ואח"כ טובל כסדר שכ' תורה תעבירו באש וטהר, דהיינו טבילה אחר לבון, מ"מ בדיעבד מהני ט' קודם הכשר.
<h2>דף עו.</h2>
ועד כמה מלבנן, עד שתשיר קליפתן, ובירוש' אי' עד שתהא נצוצית נתזין ממנו, ונ' דאידי ואידי חד שעורא. כיצד מגעילן, יורה קטנה בתוך יורה גדולה, ויורה גדולה מהדר לה גדנפא דלישא קסבר מה בולעו בנצוצית אף פלטו (חסר). כ' הגאון כלי אבן דומה לכלי חרס כי היכא דלכ"ח לא מהני הגעלה ה"ה כלי אבן, אבל הגרי"צ ורבותי נתנו לו דין כלי שטף לטהרם בהגעלה ובתוספתא דזבחי'... והא דכ"ח לא מהני הגעלה דתורה העידה [פסחים ל' ע"א] שאינו יוצא מידי דופייו לעולם שמצינו בכלי מתכות מורק ושוטף אבל בכ"ח כ' ישבר ויש מקשים בפ' דם חטאת [זבחים צ"ה ע"ב] קמבעי' אי תלאו באויר תנור ולא נבלע בתנור נמי בעי שבירה או דלמא דוקא בלוע כיון שא"א להוציא, ולא אפשט, וא"א בלא בלוע נמי שבירה מגז"ה, איך נילף מיני' שא"י מדי דופיו ולאו קושי' דודאי לא א"ת בשול בלא בלוע בכ"ח צריך שבירה אם הי' לו תקנה בהגעלה אף לדבר הבלוע, דחזינן דקפדה ת' להוציא נותר הבלוע שבכל הכלים כד' ומורק ושוטף, ש"מ העקר מ' הבלוע, וכיון שא"א להוציאו מכ"ח אסרה תורה אפי' בשול בלא בלוע. ובפ' כ"ש [פסחים ל' ע"א] אין לשין עיסה בחלב ואם לש הפת אסורה מפני הרגל עברה, פי' שיאכלה עם בשר וכן אין טשין התנור באלי' ואם טש הפת אסורה עד שיסיק התנור, האי תנור אפי' בשל חרס כיון דהסיקו מבפנים הו"ל הסקה מעליא ומהני, אבל קדרה ש"ח לא מהני לבון, דאם מלבנה מבפנים חיישינן דחייס עלה דפקעה, וכוביא הסיקו מבחוץ הוא ולא מהני אבל אי מליא גומרי שפיר דמי דלא פקע וקדרות נמי אי מחזירן לכבשן והתלבנו ש"ד, דכיון שהכניסן ליכא למימר דחייס כדאי' [זבחים צ"ו ע"א] ולהדרינהו לכבשונות ומשני שא"ע כבשונות בירושלים, וכ"כ ר"א [שאלתות פ' מטות] דהלכה כרב, כלומר למאי דמפרש ומתרץ אליבא דרב קדרות חרס לא מהני הגעלה, ולבון נמי לא דחייס עליהו דלא מסיקן יפה מבפנים ולא מהני הסיקן מבחוץ, אבל בתנור ש"ח מהני דהסקו מבפנים (חסר).
<h2>דף עו:</h2>
הא דאמר לבאטי בר טובי אדכר מאי דעבדת באורתא פי' אבא מארי מר בר רב צדוק ראש ישיבה שבור מלכא שגר להם זונות בלילה מר יהוד' לא קבל, ובאטי קבל ולנה עמה כל הלילה. שאל אגריפוס את ר"ג [נ"ה ע"א] כ' כי ה' אא"א הוא אל קנא כלום מתקנא אלא חכם בחכם גבור בגבור עשיר בעשיר א"ל אמשול לך משל אדם נשא אשה על אשתו חשובה ממנה אינה מתקנאה בה פחותה ממנה מתקנאה בה (חסר).
